עליה לארץ עם עבר פלילי

ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, המעניקה עדיפות ברורה לעליה של יהודים. למעשה למי שלא עונה על חוק השבות, תש"י 1950  יקשה להישאר דרך קבע בארץ ולקבל מעמד. 

חוק האזרחות, תשי"ב 1952 קובע מה התנאים לקבלת אזרחות בישראל, גם למי שאינו יהודי. בישראל מוענקת הזכות לאזרחות לפי שיטת דין הדם, זאת אומרת – האזרחות עוברת בירושה מההורים לילדיהם ללא קשר למקום הלידה (בשונה למשל, מארצות הברית שם אדם שנולד על אדמת ארצות הברית מקבל אזרחות). 

אלא שלמרות שחוק השבות מאפשר זכות שווה לכל יהודי לבצע עליה ולקבל אזרחות, הדבר אינו מחייב בכל מקרה. 

בחוק השבות קיים תיקון לחוק משנת 1954 הידוע כתת סעיף – סעיף 2 (ב)(3) אשר מאפשר לשר הפנים לדחות בקשה לאזרחות ישראל במידה והמבקש הוא "בעל עבר פלילי ויכול לסכן את שלום הציבור", אפילו והוא יהודי. המשמעות היא שכל יהודי המבקש לעשות שימוש בחוק השבות לשם עליה ארצה צריך להציג בפני רשות האוכלוסין וההגירה תעודת יושר עדכנית ולכן, בפועל, כל עבירה פלילית עשויה להיות עילה לסירוב.

על כך הרחיב השופט יצחק זמיר בדחיית ערעורו של אנטון מלבסקי בנובמבר 1998, נכד ליהודי שעלה מכוח חוק השבות מרוסיה ארצה (בג"צ 1227/98). באותו בג"צ מפורסם התברר כי מדובר בראש ארגון פשע רוסי שהיה מעורב בעצמו בעבירות חמורות. בפסק הדין כתב השופט זמיר כי "מדינת ישראל אינה חייבת, ובדרך כלל אף אינה רוצה, לשמש ארץ מקלט ליהודי שעשה את הפשע לדרך חיים. זכותו של הציבור בישראל לשלום ולביטחון אינה צריכה ליפול קרבן לזכותו של יהודי כזה לעלות לישראל". 

 

עבר פלילי והשפעתו על חוק השבות

הרעיון לתיקון שבוצע לחוק השבות הוא למנוע מצב בו יהודים מרחבי העולם יעשו שימוש ציני בחוק על מנת להימלט ממאסר וחקירות. מהם השיקולים הנלקחים בחשבון על מנת להגדיר עבר פלילי של יהודי המבקש לממש את זכותו לעלות ארצה, ככזה המסכן את שלום הציבור? 

  • בראש ובראשונה חומרת העבירה. 
  • עבר פלילי שיכול לסכן את שלום הציבור
  • הזמן שעבר מאז ביצוע העבירה
  • האם הייתה חזרה על אותה עבירה
  • שינוי אורח חיים קודם: האם נעשה שיקום מקיף והבעת חרטה 
  • האם קיים סיכוי שהמבקש ימשיך את פעילותו העבריינית בארץ

כך למשל דחה בג"צ ערעור של יהודי לעלות ארצה לאחר שהורשע באונס ואונס קבוצתי של קטינות במשך מספר שנים(בג"צ 8292/11). בית המשפט קבע, הגם שעברו 28 שנים מזמן ביצוע העבירות, מדובר בעבירות מין שבוצעו בצורה חוזרת והמבקש לא הציג שום הוכחה על היעדר מסוכנות, למעט הזמן שחלף

למרות שפסיקות בג"צ לדורותיהם מראות כי ניתן למנוע מיהודי לעלות לארץ רק אם ביצע עבירות חמורות כגון רצח או אונס, המדינה משתמשת בתיקון לחוק לפעמים על עבירות מינוריות. כך למשל באוגוסט 2018 סירבה המדינה לאשר מעמד עולה ממשפחה של יהודים מבלארוס משום שאב המשפחה, הורשע בגניבה לפני אסור וריצה תקופת מאסר. 

 

מקרה לנסקי כאבן בוחן

הדחיה המפורסמת ביותר שנעשה אז שימוש בסעיף 2 לחוק השבות היא  של המאפיונר היהודי מאיר לנסקי שביקש להימלט מארצות הברית על מנת שלא לעמוד שם למשפט באמצעות שימוש בחוק השבות. לנסקי לא ויתר, ערער על החלטת שר המשפטים לבג"צ וזה בסופו של יום דחה את בקשתו והוא גורש חזרה לארצות הברית (בג"צ 442/71). לאחרונה אף יצא לאקרנים סרט המספר את סיפור חייו. 

בתחילת שנות השבעים יהודים רבים שקשורים למאפיה ביקשו לעלות ולהשתקע בארץ. לנסקי ביקש לקנות בית בהרצליה בניסיון לחמוק מכתב אישום בהעלמות מס שידע כי יוגש בקרוב נגדו בארצות הברית. 

הממשל האמריקאי העביר מידע רב לשלטונות בארץ שהוכיח כי לנסקי לא זנח את פעילותו העבריינית ואף בכוונתו להמשיך ולעסוק בכך מהארץ, תוך שהוא נהנה מהגנה כאן. 

בעקבות זאת, משרד הפנים החליט שלא להמשיך את הליך הקליטה שלו בארץ וסירב להעניק לו תעודת עולה. לסנקי החל במסע ציבורי במהלכו השקיע מיליוני דולרים בתרומות למוסדות וארגונים שונים בארץ, על מנת להטות את דעת הקהל לטובתו. למרות הצלחה רבה בנושא, הדבר לא השפיע על בית המשפט העליון שהחליט בסופו של דיון מורכב בנושא לקבל את עמדת המדינה ולדחות את הערעור. בסופו של דבר, לנסקי גורש חזרה לארצות הברית, שם התנהל נגדו משפט, אך התביעה האמריקאית גם היא לא הצליחה להרשיעו. את שנותיו האחרונות בילה לנסקי בשלווה בביתו במיאמי ביץ', שם הוא גם נפטר מסרטן הריאות בשנת 1983, בגיל 80. 

בהחלטת בג"צ שניתנה בספטמבר 1972 כתבו נשיא בית המשפט העליון דאז, השופט שמעון אגרנט, ממלא מקום הנשיא השופט יואל זוסמן והשופטים משה לנדו, צבי ברנזון, וחיים כהן כי "זכות העליה המוענקת לכל יהודי לפי חוק השבות היא בעלת חשיבות ראשונה במעלה, ועל כן מוטלת אחריות גדולה על מי שמחליט למנוע מיהודי את מימושה של זכות זו. אולם אין מנוס מכך, מקום ששוכנע שחל עליו הסייג שקבע המחוקק בסעיף 2(ב)(3) לחוק השבות. עקב עברו הפלילי של העותר, ובצירוף פרטים אחרים, המתייחסים אליו ושיש לדון אותם בהקשר לרקע של הפשע המאורגן, קיים חשש סביר שהעותר עלול גם היום לעסוק בפשיעה דומה בישראל ומישראל, ומכל מקום להוות סכנה לשלום הציבור".

עוד כתבו השופטים כי "שאלת מילוי התנאי… לחוק השבות ('העלול לסכן את שלום הציבור'), היא עניין של הערכה, הנתון לשיקול דעתו של שר הפנים. המבחן שצריך בכל מקרה להנחות את שר הפנים, באשר לשימוש בשיקול דעתו הוא: האם בגלל עברו הפלילי של המבקש קיים חשש סביר שהוא עלול לסכן את שלום הציבור".

עוד הבהירו השופטים כי "שר הפנים רשאי לבסס את הכרעתו בדבר עברו הפלילי של המבקש על ראיות, אשר ביחד עם הוכחות עבירתו, בכוחן לשכנע אדם סביר בעברו זה, אפילו אם אלה ראיות שאינן קבילות בבית המשפט. כך גם לגבי חומרי ידיעות, אשר בצירוף עם עברו הפלילי של המבקש, עשוי לחזק את ההערכה, שאם הוא ישתקע בארץ, קיים חשש סביר שיהווה סכנה לשלום הציבור, יחול מבחן העדות המנהלי" . 

 

חוק השבות וסוגיות המאפשרות עליה מכוחו הינו סבוך ודורש ידע וניסיון משפטי. משרדנו עוסק בעלייה והגירה לישראל, בהסדרת מעמד בישראל ובמשפט מנהלי ואזרחי. כמו כן, המשרד מייצג לקוחות מול משרד הפנים בערכאות משפטיות, כגון: בית הדין לביקורת משמורת, בית הדין לעררים, בית המשפט לעניינים מנהליים ובית המשפט הגבוה לצדק בהליכי ערר ועתירות מנהליות כנגד חוקיות החלטות משרד הפנים.

עורך דין מיכאל דקר

כותב המאמר הוא עורך דין מיכאל דקר,
שותף במשרד עורכי דין – דקר, פקס ושות' 

 

 

 

שתף פוסט זה

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן